אודות

היי וברוכים הבאים.

אז נעים להכיר, אנחנו שמוליק וטלי. זוג דתי. כשרים כמו סיר חדש שיצא מטבילה. צעירים (יחסית, נכון ל2021 אנחנו בני 31). גרים בצפון הארץ בישוב קהילתי דתי, יתכן שחלקכם הייתם אצלנו באחד מהצימרים הרבים הפזורים ברחבי הישוב והסיבה. הורים לילדים מקסימים שריגשו וממשיכים לרגש בכל שלב אבל גם כמו אצל כולנו מצליחים לעשות כיבוי צופים על להבות הרומנטיקה הבוערת איתה התחלנו. לאחר כמעט עשור לנישואין שלנו אני, שמוליק, הרגשתי צורך לשאול שאלות. על החיים, על הנישואין ועל איך זה שדווקא קמח שרגיש למים מגיע באריזה של נייר ולא בניילון. החלטתי לצאת למסע. לא על הקמח, שם ממש אין הגיון. נשבע! אבל החלטתי לחקור את עולם הנישואין, הקנאה, התאווה (איך זה שאנחנו ממשיכים עם תשוקה בוערת גם אחרי שהתחתנו? הרי אם אני רעב ויש לי אוכל בבית זה אמור לספק אותי, לא? ויותר מכך, איך יתכן שהקדוש ברוך הוא נתן לנו משיכה והתאוות חזקה כל כך אם הוא מצפה שנשמור על עצמנו לאישה אחת? רק בשביל הנסיון האכזרי שמתחיל בגיל צעיר מאוד, עם תאווה רבה שמנסים לשחוק לנו במוסדות הלימוד עוד לפני שצמחו לנו שיערות בבית שחי? מהו לא הסתדר לי. יתר על כך – איך יכול להיות שזוגיות נמדדת רק בדבר אחד. יחסי מין. קיימת יחסי מין עם מישהי אחרת? גירושין כואבים, הוקעה חברתית, מזונות, בושה. בושה גדולה. איך אין שום מקום לחיי זוגיות, ילדים, טיטולים בלילה, חברות, להכין סנדוויצ'ים לילדים בבוקר, לצרוח בתוכך כשהילד עושה משהו רע ועדיין להגיב בקור רוח, להתמודד עם בן זוג עייף או עייפה בטיול כשהילדים מרוחים בארטיק דביק. כסף, לדבר על כסף. עבודה שתביא את הכסף. הגשמת חלומות ביחד. צחוקים משותפים. לשבת עם רגלים על השולחן בסלון בשבת בערב רק אחרי שהילדים הלכו לישון כי אמרנו להם שאסור לשםףים רגלים על השולחן. לשטוף כלים, להוריד זבל. לזרוק באכזבה שקית קמח שנרטבה במים והקמח הפך לעיסה קשה. החיים. כל מה שאנחנו עוברים מתכנס לדבר אחד. יחסי מין? על זה יקומו ויפלו נישואין?? הדבר הזה חרה לי מאוד. ושיתפתי את טלי במחשבות שלי. ולאט לאט נפתחנו. בחשיבה. מתביישים במחשבות שלנו. נבוכים מעצמנו. כמו ילד שמגלה בוקר אחד שיש לו שיער בבית השחי. כמו תייר נבוך בשדה תעופה חשוך במדינה זרה. תחושה מביכה אבל נעימה. תחושה שהכניסה חיות כלשהי לקשר שלנו. יום אחד באמצע סיבוב בישוב, בעודי אוחז ביד אחת בעגלת תינוק, וביד השניה ברצועת בד עבה לכלב הלברדור שלנו, הבנתי שהרעב הוא רעב לא ליותר אוכל, אלא לגיוון בתפריט. תבחרו מנה אחת, הטובה ביותר שאכלתם בחייכם. האם תהיו מסוגלים לאכול אותה יום אחד 3 פעמים, בוקר צהרים וערב? האם הייתם מסוגלים לאכול אותה כל יום באופן קבוע במשך שנה? ועשר שנים? ו40 שנה? ( טפו טפו ומאחלים לכם שהזוגיות שלכם תחזיק כך בשמחה ובטוב!) אז, הייתם מסוגלים? גם אם התשובה היא כן. אנחנו מסוגלים! דמיינו איך הראש שלכם, הלב שלכם, ההוויה שלכם הייתה מרגישה אחרי 10 שנים את אותה מנה בדיוק בעובריכם ליד דוכן פלאפל מחנה יהודאי ממוצע. טלי הבינה אותי עם הזמן ונכנסה איתי לעולם הזה. הסיפור שלנו כאן הוא תמצית הנסיון, הזרימה, הדמיונות והפנטזיות שלנו. הסיפור הולך ונבנה בקו מקביל עם המציאות ככל הניתן, ואני מוסיף נדבכים שלא קרו על מנת לעבות את הסיפור. מה קרה ומה לא? אשאיר לכם להחליט:)

אם אין קמח, אין תורה. אם יש קמח רטוב בשקית עשויה נייר. גם אין תורה. אם יש קמח טרי וקערת מים זכים ליד, אולי יש תורה אך יש גם מאפים, ג'חנון, חלות, בורקס, ולחם. תבחרו האם רק במנה אחת לכל החיים?